הילה גייר ויישי צ'אנה
הילה גייר // מנהלת מקצועית, הקרן לנפגעי טרור
יישי צ'אנה // שכלה את בנה ישראל בקרב על העיר אופקים
יישי כבר מבינה. שחף יוצאת למסע חיפושים משלה, וכשהיא נתקלת בכפכף אחד בתוך שלולית דם, גם היא מבינה.
אך למרות שהלב מנבא רעות, אהוביו של ישראל לא מוותרים על התקווה. הם מתקשרים לכל בתי החולים בדרום אך ישראל לא מופיע ברשימות הפצועים. בצר להם, הם מגיעים למוקד הגופות של זק"א בבית העלמין באופקים, אך ישראל גם לא שם. הוודאות המרה מגיעה כשהם עושים איכון לטלפון של ישראל, שמגלה להם שאהובם נמצא במחנה "שורה", אליו הגיעו כל קורבנות הטבח.
"עד גיל שלושים אלוהים נתן לו להיות איתי, ובגיל שלושים לקח לי אותו", ספדה לו אימו יישי. "היום אני מרגישה כאילו אני הולכת בלי בגדים, וקשה לי מאוד".
הילה, המנהלת המקצועית והעובדת הוותיקה ביותר של הקרן לנפגעי טרור, עושה הכל כדי לאתר את אינספור המשפחות שעולמן חרב עליהן מראשית המלחמה, ותומכת ביישי ובמשפחת צ'אנה. הילה, המכונה בחיבה "הלב של הקרן", אוחזת קרוב אליה כל מי שאי פעם נדרשה לטפל בו ומוודאת שנפגעי השבעה באוקטובר יזכו לכל המעטפת שהקרן יודעת להציע.
במותו, מנע ישראל מהמחבלים להתקדם במסע ההרג והציל את חייהם של רבים בשכונת "מישור הגפן". יהי זכרו ברוך.
ישראל לא היה חייב לצאת מביתו שבאופקים בבוקר השבעה באוקטובר.
הוא לא היה חייב ללחוץ על כפתורי הכספת, לשלוף את אקדח השירות שלו ולהיות גיבור. הוא לא היה חייב להתריע בפני מתפללי בית הכנסת הסמוך שמחבלים משחרים לטרף ושיתפסו מחסה. הוא לא היה חייב לעבור ממקום מסתור אחד לשני ולחסל מחבלים שניסו לחדור לבתי התושבים, והוא לא היה חייב להילחם, יחיד מול רבים, עם 15 כדורים בלבד, מול עשרות חיות האדם.
ישראל היה יכול להישאר בבית. הוא היה יכול להקשיב לאימו, יישי, שדלקה אחריו וביקשה: תחזור הביתה, בן שלי. תחזור.
הוא היה יכול להמשיך בחגיגות יום הולדתו ה-30 שהסתיימו זמן קצר לפני שהנורא מכל קרה. הוא היה יכול להסתגר בבית עם אהוביו ולומר לבת זוגו שחף: "את קולטת רק לפני רגע חגגנו יחד, ותראי אותנו עכשיו". הוא גם היה יכול לשלוף טבעת ולבקש משחף להינשא לו, כפי שסיפר לאימו שהוא מתכנן לעשות.
ישראל היה יכול לעשות הרבה דברים שהיו, אולי, משאירים אותו בחיים, אך בבוקר השבעה באוקטובר, בעיר אופקים מוכת המחבלים, הוא עשה את מה שבעיניו היה המובן מאליו: להסתער על הסכנה ולהציל אחרים, גם אם זה יעלה לו בחייו.
בבהילותו להסתער על המחבלים שפשטו על עירו אופקים, יוצא ישראל מביתו עם כפכף אחד בלבד.
כשהם לא מוצאים אותו, שחף ומשפחת צ'אנה נאחזים במידע הזה כדי לאתר את ישראל. יישי, אימו של ישראל, נתקלת באנשי כוחות הביטחון ושואלת: "ראיתם בחור עם מכנסיים שחורים וכפכף אחד?". היא לא זוכה לתשובה, עד שאחד מאנשי הביטחון אומר לה: "אני מצטער, זה לא התפקיד שלי לומר לך".