הילה גונן-ברזילי ורונה עמרם-נתיב

הילה

כשאת מנהלת את מרכז החוסן בשדרות והטלפון שלך מצלצל, את עונה למרות שאת שומרת שבת. כשהילה עונה לשיחה, היא חושבת שהמטופלת שלה עוברת התקף פסיכוטי: "יש מחבלים בבניין שלי, הילה", היא זועקת. "לא עונים לי במשטרה, אף אחד לא בא, בבקשה תעשי משהו".

הילה לא גרה בשדרות, אבל כבר שנים ארוכות שבעיר הזאת שוכן הלב שלה. מכל התרחישים הנוראיים שיכולים לקרות בעיר מוכת הטרור, הילה לא מצליחה להעלות על דעתה שבאמת יש מחבלים בעיר, אך כשהיא צופה בסרטון בו מופיעים מחבלים חמושים רכובים על טנדר ברחבי העיר וכשמגיעה ההודעה הרשמית מחמ"ל החירום העירוני של עיריית שדרות, הילה מבינה: נכנסים לסרט אחר לגמרי. 

ברגעי האימה, חוסר הוודאות והפחד הגדולים, הילה והצוות שלה הם הראשונים להגיב. הם מסייעים לתושבים לעבד את האירועים הדרמטיים ומטפלים גם בנפגעי החרדה, שנאלצים להתמודד עם תרחישים לא מוכרים לצד מתקפת קסאמים בלתי פוסקת על העיר. 

מאותו היום, אלפי תושבי שדרות צפויים להיכנס למעגל הטראומה ולהזדקק לתמיכתו של מרכז החוסן, והילה חורשת את הארץ כדי להגיע לכולם – מטופלים שנשארו בעיר וכאלה שפונו לבתי מלון, לצד מטפלים במרכז שמתמודדים עם אירוע בקנה מידה שטרם נראה כמותו.

בתרחיש האימה הבלתי אפשרי הזה, יש גם קרני אור. "העבודה עם הקרן לנפגעי טרור יוצרת שיתוף פעולה מיוחד במינו, שבאמת מחזק את החוסן של התושבים", משתפת הילה. "חלק מהחוסן של התושב טמון בידיעה שהארגונים האחראיים לשלומו עובדים אחד עם השני, בתיאום. יש לנו מטרה משותפת: לעזור לתושבים בהתמודדות הלא פשוטה עם חיים תחת מצב חירום בטחוני, מתוך אמונה בכוחות שיש לאדם לצמוח מתוך טראומה. הנשים שמובילות את הקרן, ביניהן רונה חברתי שהצטרפה לאחרונה, הן הרבה יותר מקולגות – הן אחיות לב, משפחה, חברות טובות. אנחנו יודעות להיות שם אחת בשביל השנייה לכל, גם כשקשה ומציף וגם כשצריכים לחשוב יחד ולסייע לתושבים בדרכים יצירתיות. היום, למרות הקושי הגדול שעדיין נוכח, אני אופטימית. 

אני מאמינה בכוחו של האדם ובכוח שלנו כחברה ישראלית, שנצליח לצמוח מהאירועים האלו. אני משוכנעת שזה יקרה אם נהיה יחד, מאוחדים, גם ביום שאחרי", היא מסכמת.